האם נשים סובלות פחות מהפרעת קשב?

פודקאסט "קול הרופאים" מבית טבע ישראל

איתמר רועי מארח רופאים מדיסציפלינות שונות שעוזרים לנו להעמיק בסוגיה רפואית.

היום נדבר על הפרעת קשב. זה נולד מתוך הרצון שלכם. אתם פניתם אלינו בעקבות הפרק הנהדר שעשינו עם ד"ר ירדן לוינסקי, ואמרתם "אנחנו רוצים עוד פרק, עוד הרחבה". אנחנו מקשיבים לכם, אתם יודעים. למי שעדיין לא האזין לפרק המצוין עם ד"ר ירדן לוינסקי, זה זמן טוב לחזור אחורה ולעשות את זה. ובכל מקרה, זו הזמנה עבורכם לכתוב לנו, להגיב, להציע נושאים. אתם מוזמנים לעשות את זה בעמוד הפייסבוק של טבע ישראל ואנחנו כבר ניקח את זה משם.

בכל מקרה, לענייננו היום: הפרעת קשב פוגעת בתפקודים הניהוליים שלנו, היא מעוררת חרדה ודיכאון ובאופן כללי פוגעת באיכות החיים של הסובלים ממנה. היום נתמקד בעיקר בנשים. איך שינויים הורמונליים משפיעים על הפרעת קשב ולמה ילדה חולמנית בכתה זה לפעמים הפרעת קשב שיש לה טיפול ולא בהכרח שעמום ממשהו, למרות שזה גם יכול לקרות. תהיה כאן איתנו ד"ר קרין שריר, מומחית בפסיכיאטריה ובריאות האשה במרפאת בריאות הנפש בעפולה, של קופת החולים "כללית". שלום דוקטור.

ד"ר קרין שריר: היי ושלום.

איתמר רועי: מיד נציג אותך בצורה מסודרת. עשינו כבר פרקים על הפרעת קשב עם ד"ר ירדן לוינסקי ואני רוצה לשמוע ממך, לתת איזה רגע, תחושת הקדמה לפני מבוא. לפני שאנחנו צוללים לנושא הפרק הזה. בזמן שיש לנו עכשיו נדבר קצת יותר על הפרעת קשב בנשים ונעשה איזושהי אבחנה מגדרית, אבל קודם אני רוצה שתתני לנו את התסמינים ואת הכלליות של הדבר הזה. מהי הפרעת קשב?

ד"ר קרין שריר: כשאנחנו אומרים הפרעת קשב, באמת ההתייחסות הצרה היא לומר שלא מצליחים בלימודים וקשה להתרכז. הפרעת קשב היא הרבה יותר מזה. זו הפרעה נוירו-התפתחותית, היא הפרעה שאנחנו רואים אותה בהרבה מובנים, מורשת במשפחות ועל בסיס גנטי, כשאין ריכוז, אבל יש גם קשיי התארגנות, קושי בתכנון לאורך זמן. למעשה יש קושי בתפקודים הניהוליים וזה הדבר שאנחנו מתמודדים איתו כשיש הפרעת קשב. נוספים אליהם לפעמים היפראקטיביות, שזה תזזיות יתר, אימפולסיביות. זוהפרעה שהיא הרבה יותר מ"רגע, אני לא מצליח לקרוא ואני מתבלבל קצת כשאני מנסה לעשות משהו שאני פחות אוהב". זה באמת משהו שמשפיע על כל החיים.

איתמר רועי: אנחנו שומעים על זה הרי בשנים האחרונות יותר. זה לא פרק על למידה מרחוק ופלאפונים ואיך הם משנים את חיינו, מסכים וכל הדבר הזה. אבל כן אני רוצה לשמוע ממך כרופאה שפוגשת בשטח אנשים, יותר מכפי שאנחנו פה באולפן של הפודקאסט. אני רוצה להבין אם אנשים היום יותר מודעים לזה מכפי שהיה בעבר. עד כמה אנשים באים אליך ואומרים "יש לי הפרעת קשב". כלומר, באים עם אבחנה של עצמם בבית.

ד"ר קרין שריר: בעצם אנחנו רואים קשת של אנשים. אני פסיכיאטרית מבוגרים, אז אנשים לא באים אליי בזמן בית הספר. הם באים אליי בצבא, כשפתאום הם צריכים להיות באיזשהו קורס מאד יוצא דופן והם אומרים "היי, רגע, משהו לא מסתדר לי שם". הם באים אליי כשהם סטודנטים באוניברסיטה ואומרים "רגע, בבית הספר בדרך כלל ישבתי לרגע והבנתי את המורה בקושי, אבל בסופו של דבר השלמתי הכל בבית, הסתדרתי, הוצאתי אחלה ציונים". הם באים אליי כשהעומס בעבודה נהיה כבד, כשאתה עכשיו הייטקיסט ואתה צריך לשבת ולתכנת כמה שעות ברצף, פתאום דברים מתחילים להסתבך, פתאום תשומת הלב שנדרשת ממך יותר גבוהה.

באות אליי הרבה אמהות, פתאום ארגון הבוקר שלהן, הן לא יכולות להיות עם עצמן, כי פתאום בן או בת הזוג יוצאים מוקדם לעבודה ולא מצליחים להתארגן עם הילדים בבוקר. כל פעם שוכחים, או את המפתחות, או את הארנק, או את התיק של אחד הילדים בדרך לבית הספר.

אז ככה, אנחנו רואים את זה בכל שלבי החיים. השאלה היא, כמה זה הפריע עד עכשיו. ואז אנשים בעצם מתחילים לבוא ולהגיד "רגע, שמענו על זה יותר, קראנו על זה יותר.  פתאום שמענו שיש את זה לעוד אנשים. אולי יש את זה בכלל לילדים שלי ואז אני באה לראות את זה בעצמי. פתאום אני רואה את כל מה שהילד שלי עבר עם הקשיים שלו בבית הספר, רגע, גם אני הייתי ככה. ואז, אנחנו מגיעים בעצם לפסיכיאטרים למבוגרים, לנוירולוגים למבוגרים, לרופאי משפחה שמתמחים בהפרעת קשב ובאים לעשות אבחון. באים לראות אם זה חלק ממה שיש להם.

איתמר רועי: כמה זמן אורך אבחון כזה?

ד"ר קרין שריר: האבחון בדרך כלל נעשה על ידי איש מקצוע שהוסמך לכך, כפי שפירטנו: נוירולוג, פסיכיאטר או רופא משפחה שמתמחה בהפרעת קשב. ישגם מבחנים ממוחשבים, יש גם ראיון, מספר שעות, לרוב. זה סדר הגודל.

איתמר רועי: ובסוף האבחון, את כפסיכיאטרית מומחית יודעת להגיד "זה אדם שסובל מהפרעת קשב, כזאת או אחרת. אלה התסמינים שמהם הוא סובל, או שהוא בא עם התסמינים מהבית ואומר לך מה התסמינים שלו. אבל את מתכננת לו את זה ואומרת "אתה צריך תרופה  כזו או תרופה אחרת", לא נזכיר פה כרגע שמות של תרופות, אבל יש לך פתרון.

ד"ר קרין שריר: יש לך פתרון תרופתי, יש לך פתרון לא תרופתי, אבל הרבה יותר מזה, זה להבין שמה שחשת כל השנים האלה, שלא הגיע לידי מקום של מענה, יש לו גם סיבה. יש לזה שם, יש לזה הגדרה, ויש לזה דרכי טיפול.

איתמר רועי: את יודעת, זה מצחיק כי אני בן אדם, נקרא לזה מאד מבולגן. שוכח דברים, תמיד, בכל מקום שאני הולך אליו אני שוכח משהו. התייחסתי לזה כאל בן אדם מבולגן. זה חלק מההתנהגות האנושית, יש אנשים שהם יותר מסודרים, יותר מבולגנים, מה שאת באה למעשה ואומרת לי, שיכול להיות, שההתנהגות הסיסטמית הזו,איזשהו מוטיב חוזר בחיים שלך, שאתה משאיר את הדברים שלך בכל מקום היכן שאתה הולך, היא בעצם הפרעת קשב. שזו הפרעה נורמטיבית, יש לה פתרון. היא לא איזה חוסר אחריות.

ד"ר קרין שריר: אני חושבת בהרבה מאד מקרים אנחנו רואים את זה ממש עוד כילדים. בגלל שזו הפרעה נוירו-התפתחותית אנחנו רואים אותם מגילאים צעירים. אז זה לא שהגעת לגיל שלושים ועכשיו אתה פתאום שוכח את הארנק. זה היה שם גם קודם. אז שכחת את המחברת בדרך לבית הספר, למרות שלא ממש התכוונת, אבל בדיוק קרה משהו בבית ולא הספקת להגיע, ו-וואלה, היא פתאום נשכחה על השולחן. היית בדרך אבל משהו הסיח את דעתך.

בדיוק במקומות האלה, אפשר להתייחס לזה בכל מיני אופנים. אפשר להגיד "רגע, הילד השכחן והמעופף הזה, הלא מרוכז הזה, אולי הוא עצל? אולי לא אכפת לו מספיק? אבל אולי יש שם בעיה נוספת שאפשר להתייחס אליה ולתת לה מענה?".

בגלל זה אחרי שעוברים אבחון מסודר, אז אפשר לראות הרבה יותר דברים ואפשר לקבל תמונה יותר מקיפה. כי זה לא רק שכחה, זה גם שאתה מנסה לקרוא משהו ופתאום העיניים קופצות ממקום למקום. זה אומר שאתה תכננת איך לצאת מהבית והכנת הכל ליד הדלת ועדיין משהו נשכח מאחור. זה אומר שיש קשיים בוויסות הרגשי. והיינו רוצים אולי להגיב בצורה אחת למשהו, ואנחנו מגיבים ככה, אבל העוצמות הן הרבה יותר גבוהות. ופתאום דברים מתבלבלים וזה נראה קצת יוצא דופן. למה אני מגיב ככה, אם שכחתי אתהארנק. למה זה נראה ככה? למה אני פתאום בוכה מזה. זה לא אמור להיות ככה. בסדר, זה דבר פעוט, ופתאום המנעד הרגשי גדל מאד.

איתמר רועי: אני רוצה לרגע לעצור את נושא השיחה שלנו, שזו ההפרדה המגדרית, למעשה, בין נשם לגברים. אנחנו עוסקים בפרק הזה בהפרעות קשב בדגש על נשים. יש עוד הפרדות כאלה, כלומר, את אומרת אני פסיכיאטרית מומחית למבוגרים, אני מניח שיש פסיכיאטרית מומחית לילדים. כמו שיש הבדל בהפרעת קשב בין נשים לגברים, יש הבדל בין הפרעת קשב של ילדים ושל מבוגרים? כמה קטגוריות יש לאבחנה הזו?

ד"ר קרין שריר: לאורך השנים אנחנו רואים הרבה מאד הפרעות פסיכיאטריות והפרעות הרפואיות בכלל  - רוב המחקרים נעשו על גברים. כי נשים, כשאנחנו מנסים לעשות מחקר אורך על נשים, הן נכנסות להריון, מניקות, וקשה מאד להוציא את הפקטורים האלה מתוך המצב המדעי או לבקש ממישהי לא להיכנס להריון שנתיים, עד שהמחקר יסתיים. דברים קורים, החיים קורים, ולכן הרבה פעמים נשים היו מודרות ממחקרים.

לכן, המידע שאנחנו מגלים בשנים האחרונות, שיש הרבה יותר מודעות לזה, היא שגם בהפרעות פסיכיאטריות אחרות וגם במחלות גופניות, אנחנו רואים שגם בהפרעת הקשב יש התבטאות מעט שונה בין נשים לגברים. זה נראה קצת אחרת.

אם בגברים אנחנו רואים יותר היפראקטיביות ותזזיתיות מאד גדולה והם אפילו יותר חוצפנים כי האימפולסיביות היא מאד גבוהה, אנחנו רואים את זה בילדים ואז הם מאותרים מהר יותר. כי ילד שזז קצת למורה, מפטפט עם חבר.

אבל בנשים, בעיקר כשהן ילדות, אנחנו ניטה לראות דווקא את הפן החולמני. לפעמים הן כן אימפולסיביות, הן כן מקיפות את התשובה מהר מדי, בשאלות רבות ברירה, אבל אנחנו נראה את זה קצת אחרת ונחווה את זה קצת אחרת. כי היא יושבת שקטה בכיתה, היא לא מפריעה לאף אחד, איזו הפרעת קשב? אולי היא פשוט פחות חכמה, אולי היא פחות מסתדרת עם החומר? ואנחנו כחברה הרבה פעמים מקבלים את זה. היום אנחנו יודעים אחרת.

איתמר רועי: מה שאת אומרת, זה שחולמנות, אם אני נוגע לרגע בתסמין, זה לא הכרח מעיד. יכול להיות שאדם חולמני כי יש לו הפרעת קשב והוא לא מוצא את עצמו בכיתה.

ד"ר קרין שריר: זה באמת יכול להיות חלק מהפרעה רחבה ולא בהכרח כתסמין מבודד. ואם אנחנו רואים את זה כמשהו חזרתי, בגילאים צעירים, יחד עם קשיים בתכנון, יחד עם אי שקט פנימי וקושי להתרכז לאורך זמן, שווה לעשות בירור מסודר כדי להבין ממה זה נובע.

איתמר רועי: אז אמרנו, שבגילאים צעירים יותר יש חולמנות, לעומת היפראקטיביות. דיברנו גם על הפרדה בין מבוגרים לצעירים, אז ככל שמתבגרים, כפי שאמרת, החיים קורים. נשים נכנסות להריון, עוברים על הגוף הנשי תהליכים הורמונליים, כאלה ואחרים. וסת ועוד כהנה וכהנה דוגמאות שבטח תיכף תדברי עליהן.  מעניין אותי לדעת, איך התופעות הנשיות, הגינקולוגיות האלה, משפיעות על הפרעת הקשב ככל שהשנים חולפות.

ד"ר קרין שריר: צריך להסביר על מה אנחנו מדברים: לפעמיםאנחנו נכנסות להריון ואנחנו אפילו קוראות לזה לרגע "טפשת הריון". איזו טפשת? הייתי חדה לגמרי לפני. ואז נולד ילד ואני נורא עסוקה איתו כל הזמן, או שבשלושת הימים לפני קבלת הווסת, הראש שלי לא איתי. אני עצבנית, אני בלחץ, אני פחות מרוכזת. זה חלק מהספקטרום הטבעי והתקין של השינויים ההורמונליים.

ברגע שמדובר באישה עם הפרעת קשב, שגם ככה יש לה קשיי ריכוז וארגון, אז לוקחים את זה לקצה, לאקסטרים. פתאום רואים שכמה ימים לפני הווסת הריכוז יורד ויש מטלות שנשים עושות פחות טוב. רואים גם במהלך ההריונות שהריכוז פחות טוב. נשים עסוקות יותר בהריון, מה יקרה איתן. יש עומס מחשבתי הרבה יותר גדול, כך גם אחרי הלידה.

איתמר רועי: זאת אחלה כותרת לפרק. ד"ר שריר: לא טפשת הריון, אלא הפרעת קשב.

ד"ר קרין שריר: בוא נקרא לזה הפרעת קשב מצבית. כל מישמרגישה שהריכוז שלה יורד במצב הורמונלי יוצא דופן, זה זה. אבל זה כן מחמיר, וצריךלתת על זה את הדעת. כלומר, לא להתפלא שאם מישהי היתה לא מאורגנת לפני ההריון,פתאום בהריון הכל יסתדר. לא. זה יחמיר וצריך להתכונן לזה.

איתמר רועי: איך מתכוננים לזה?

ד"ר קרין שריר: התחלה טובה היא להכין את הסביבה, וגם לדעת מהי האבחנה. כלומר, כשאת רק לא מאורגנת, את יודעת שאת הולכת להיכנס למשל לטיפולי פוריות, לקבל הורמונים, להיכנס להריון, אז כן, יש סיכוי שהמצב הזה יחמיר. צריך לקבל יותר עזרה בארגון וזה בסדר. לבקש ולדעת שזה הולך לבוא.

איתמר רועי: זה הולך לבוא משמעותו שזה גם הולך לחלוף?

ד"ר קרין שריר: בדרך כלל כשהריון מסתיים חוזרים לשגרה ויכולים לראות שיפור בקשב. יחד עם הירידה בעוצמות של ההורמונים. אבל אם הילדים שלי מתרוצצים פה באולפן, כי חנוכה, אני לא יכולה להגיד שהריכוז שלי הוא תמיד פיקס כיאני גם חושבת עליהם. אני חושבת שזה חלק מלהיות הורה. אז זה נכון, שאני לא כמו שהייתי בשנות ה-20 העליזות שלי, סופר מרוכזת, סופר חדה. באמת, דברים נוספים לנו לחיים, העבודה אינטנסיבית, ולזה להוסיף את הפרעת הקשב, אנחנו רואים עוד תוספת שבה אנחנו יכולים לטפל, להקל. לעזור.

איתמר רועי: מה שאת אומרת דוקטור, זה שבאופן אינהרנטי הפרעת הקשב שלנו הולכת ומסתבכת ככל שעוברות השנים משום שהצרות שלנו גדלות.

ד"ר קרין שריר: קצת. כן. קצת הרבה.

איתמר רועי: אני רוצה לדבר לרגע מנקודת מבט גברית. יש מתיחות מובנית בין נשים לגברים. עשו על זה סרטים, כתבו על זה ספרים. לאחד לוקח פחות זמן להתארגן, לשני לוקח יותר זמן. לי לוקח בדרך כלל יותר זמן להתארגן. תמיד יש סוג של מתיחות. מה שאת בעצם אומרת לי, זה שהפער בארגון, ביציאה מהבית הוא הרבה פעמיםתולדה של הפרעת קשב. זה לא עניין תרבותי. או, מצד שני, משום שנשים באופן מגדרי היסטורי, נקרא לזה ככה, הוסללו יותר לטפל במטלות שמסביב, לטפל בילדים, למשל.

ד"ר קרין שריר: נראה לי שנגעת בבעיה: אישה היא אשת חיל, היא עושה הכל. ברור. היא אמורה לגדל את הילדים, לעשות קריירה, להתארגן, להיראות טיפ טופ והחיים המודרניים הם רק תוספת, אז יש לה גם קריירה הרבה יותר גדולה מחוץ לבית. וכל יתר המטלות, הרבה פעמים נוספות גם עליה.

אז נכון, שבאמת זו חשיבה שאנחנו פחות רואים היום, אבל היא קיימת. מצופה מאישה לעשות הרבה יותר מטלות בסביבת הבית. מצופה ממנה שתעשה יותר עבודות נוספות, היא אמורה לנהל הרבה יותר דברים במקביל, אבל גבר, כשהוא רואה כדורגל ובדיוק סיימנו את המונדיאל, נו באמת, הוא מרוכז במונדיאל, הוא לא באמת יכול עכשיו לשים לב לזה שהילד שלו בוכה לידו.

זה מאד מתאים גם מבינת הסללה חברתית. ולנשים עם הפרעות קשב –קשה להן. ואז באות הטענות: "רגע, מה את לא יכולה להיות כמו השכנה? את לא יכולה להיות זו שראיתי בטלוויזיה? לא. יש אתגרים שצריך להתמודד איתם.

בעצם, קו ראשון להפרעות קשב, אנחנו הרבה מאד פעמים מציעים טיפול תרופתי. וכשאנחנו מציעים טיפול תרופתי, אנחנו זוכרים שהטיפול התרופתי הזה לא נועד רק ללימודים או רק למסגרת של ארגוני בוקר. הטיפול התרופתי הזה נועד לכל היום. כי הפרעת הקשב לא נעלמת בשעה מסוימת. אנחנו צריכים עזרה להתארגנות בבוקר, לנהל את היום, לעבוד, לחזור לילדים, לארגן אותם. אנחנו אולי רוצים לבלות קצת בערב בלי שישחוסר ויסות רגשי נורא גבוה. לפעמים דברים פעוטים גורמים לבכי, או לתגובה לא מותאמת, שאנחנו רוצים בעצם להמשיך אותה לאורך היום ולהרגיש שאנחנו בשליטה, שאנחנו יכולות.

נוסף לכך, אם מדברים על זה, יש גם שיטות נוספות, שבאות לתתעוד מענה של דרכי התמודדות, בעיקר מהעולם הקוגניטיבי התנהגותי. שאנחנו רוצים לתת עוד איזושהי מעטפת נוספת להתמודדות ביום יום.

איתמר רועי: אני רוצה לדבר על זה שלא מאבחנים מספיק. זה נראה כאילו כן, אבל לא ממש.

ד"ר קרין שריר: זה נכון, אנחנו יודעים על מספרים, הבדלי האבחון בין בנים לבין בנות, כילדים. כבגירים. בזמן בית הספר, בזמן שהם עטופים במסגרת הכתה, כשהמורה רואה אותם, כשההורים שמים לב שהם לא יושבים לעשות שיעורי בית, זה 3:1 לטובת הבנים.

ואז כשמגיעים לגילאים מבוגרים יותר, זה 1:1, נשים שוות לגברים. מה קרה? מה השתנה בדרך? אז בעצם אנחנו יודעים שיש בנשים תת אבחון מאד גדול, שהחרדה שאנחנו רואים אצל נשים, היא לפעמים נחווית כחרדה אבל לא בהכרח כחוסר וויסות רגשי של הפרעת קשב.

זה שהרבה מאד שנים אשה היתה חולמנית ונחשבה בתור מי שלאמצליחה ולא טרחו לבדוק אם יש איזושהי הפרעת קשב, בצורה קצת יותר מסודרת, אז היא קצת יותר דיכאונית והיא קצת יותר לחוצה והיא יודעת שהיא פחות מצליחה, ככה זה עובד לה וככה השנים עוברות. ואין אבחנה.

הרבה פעמים אנחנו רואים את הנשים הללו מתפספסות ומגיעות עם קו-מורבידיות, כלומר עם מחלות פסיכיאטריות נלוות, יותר חרדה, יותר דיכאון, עם יותר הפרעות אכילה.

איתמר רועי: הרבה דברים, סעיפים, סניפים – נקרא לזה ככה, הם סניפי הפרעת הקשב. יותר חרדה, היבטים קו-מורבידיים כאלה ואחרים, יותר הפרעות אכילה לפעמים, מצבים שאנחנו לא רוצים, כאשר הפרעת הבסיס היא לא מטופלת ואפשר לפתור את כל הסניפים הללו, לסגור את כולם, אם נסגור קודם את הסניף הראשי, שהוא הפרעת הקשב.

ד"ר קרין שריר: אולי לרגע נסביר את החוויה אליה אנחנו מתכוונים. אם אנחנו מדברים על ילדה או נערה, גילאי בית הספר, בסך הכל היא הסתדרה. ואז מגיעים עומסים נוספים, חטיבת הביניים, תיכון. העומס הלימודי עולה, גם העומס הרגשי עולה והיא צריכה קצת יותר זמן לשבת וקצת פחות מצליחה להתרכז, בגלל הפרעת הקשב הבסיסית.

אבל היא בחורה חכמה, היא הצליחה עד עכשיו, פתאום אנחנו רואים איזושהי ירידה בלימודים. נוסף לה גם קושי לתכנן, העומס עולה, ויש חוסר בוויסות רגשי. היא יוצאת לדייט ומגיבה בצורה קצת לא רגילה ואומרים לה שהיא לא מוצלחת, לא מסתדרת עם מה שקורה, ולמה היא מגיבה בדרמטיות. מה זה כל הדבר הזה? לאט-לאט היא מבינה שהיא פחות טובה ממי שלידה, פחות טובה מהסביבה, פחות טובה ממה שהיא היתה רוצה בשביל עצמה.

איתמר רועי: משום שתנאי הפתיחה שלה הם מראש יותר קשים.

ד"ר קרין שריר: נכון. הם בהחלט יותר קשים מראש, מבחינה נוירו-התפתחותית. ואז לפעמים היא מתחילה לפתח תסמינים נוספים. היא בחרדת בחינות, כי היא יודעת שכשהיא במבחן והלחץ עולה, כשגם ככה הריכוז יורד, כשהלחץ עולה, אז היא מתפקדת הרבה פחות טוב. היא מנסה הרבה דברים, ולא מצליחה, שוב ושוב.

ואז אנחנו רואים שעולה דיכאון. אולי אומרים לה שהיא קצת מגזימה, נוסף על כך היא נערה בגיל ההתבגרות. רואים שהיא קצת מצמצמת אכילה, כדילנסות לשמור גם על זה, כדי שלא יגידו עליה עוד משהו שהיא לא בסדר בו. זה גלגל שהולך ומתגלגל. שהבסיס שלו הוא הפרעת קשב לא מטופלת.

איתמר רועי: והבסיס הזה, למעשה מה שאת אומרת לנו הוא, שככל שיאבחנו אותו בגיל צעיר יותר, כך ייטב בהמשך. זו נקודת הבסיס. אם למאזינים שלנו ישבת בבית הספר, שיושבת והיא חולמנית או שהיא קצת שוכחת דברים או תסמינים אחרים שפירטת זה הזמן לקחת לאבחון, כי הדברים יכולים לפגוש אותה בשלב מאוחר יותר בחייםואז יותר מסובך להתיר את הקשרים. כי מצטברת חרדה, דיכאון, הפרעות אכילה ועוד כלמיני סניפים, כפי שקראנו לזה שאחר כך כבר יותר קשה לטפל בהם כל אחד בנפרד.

ד"ר קרין שריר: בהחלט, אבל זה לא אומר שכל אדם שאנחנו מכירים יש לו הפרעת קשב. יש רגעים בחיים בהם קצת יותר עמוס לנו, כשמתחילים עבודה חדשה, אנחנו יותר בלחץ ואז הריכוז שלנו מעט ירוד יותר, קצת יותר עמוס כשמצטרף ילדלמשפחה, יש רגעים בחיים שבאמת קצת יותר עמוס. זה לא אומר בהכרח שצריך לרוץ ולאבחן הפרעת קשב, אולי כדאי לתת לזה קצת זמן ולראות, איך אנחנו מרגישים עם זה ואיך מצליחים לחזור לאיזושהי שיגרה.

לפעמים השגרה שלנו היא אחרת, מתארגנים אחרת כשיש שינויים גדולים בחיים. לפעמים מטופלי הפרעת קשב, אנחנו יודעים שעם הזמן, הם מרגישים שזה הזמןוהם צריכים לתת פוש והם זקוקים לעזרה תרופתית או לטיפולים אחרים. ויש רגעים שהם משחררים ואומרים "אני בסדר כפי שאני. לא צריך את התוספת הזו. אני מסתדר. יש לי מספיק אסטרטגיות נוספות שפיתחתי לעצמי עם השנים, כדי שאני לא אהיה חייב דבריםנוספים".

איתמר רועי: את אומרת שאין דבר שהוא חד ערכי, חד משמעי. זו איזושהי מעטפת שבאמצעות הכוונה רפואית מקצועית שאפשר לבנות, להקל את התסמינים, כדי לשפר ולהיטיב עם חיי הסובלים מן ההפרעה.

ד"ר קרין שריר: אני חושבת שזה הדבר העיקרי, כשאנחנו מדברים על הפרעת קשב, כי להרבה אנשים יש הפרעת קשב.

איתמר רועי: תראי אותי, שיושב עכשיו מולך.

ד"ר קרין שריר: להרבה רופאים יש הפרעת קשב, אנחנו רואים את זה בהרבה מאד מקרים, כי הם עושים כל כך הרבה מטלות קצרות וענייניות והם מאד טובים בזה. צריך להחליט עד כמה זה באמת מביא לפגיעה תפקודית. עד כמה זה מפריע, או לחילופין, שלוקחים את זה דווקא לכיוונים אחרים ומתעלים את זה אחרת. עושים בזה שימוש חיובי. אבל ברגע שאתה אומר "רגע, זה גדול עליי, זה יותר מדי בשבילי",שווה לבחון הערכה טובה יותר. ואולי גם טיפול.

איתמר רועי: אני רוצה ברשותך עוד מילה על הטיפול התרופתי. הזכרת את המילה דייט, התחלת כנערה, תלמידה בבית הספר, קצת חולמנית וסובלת מהפרעת קשב, ללא אבחון. אחר כך התקדמנו הלאה בחיים, אנשים מתבגרים, יוצאים לדייטים, רוצים להכיר. דיברנו על שינויים הורמונליים. מעניין אותי, לגבי הטיפול התרופתי, האם בנקודות מסוימות, זו לא המלצה רפואית כמובן, אבל בנקודות מסוימות האם את ממליצה להשתמש בטיפול תרופתי, נגיד לפני דייט, לקחת תרופה כזו או אחרת, כל אחד ומה שהפסיכיאטר ימליץ לו, כדי להקל את תסמיני הפרעת הקשב. או שזה טיפול תרופתי שהאדם שנוטל אותו צריך להבין שעכשיו זה משהו כמו, תרופות SSRI, שצריך להיות בתהליך. זה לא נקודתי.

ד"ר קרין שריר: אני חושבת שהדבר העיקרי שזה תלוי בו זהבעצם כמה הפרעת הקשב עוזרת לחיים וכמה היא מפריעה להם. אז אולי כשיש דייט, שעתיים שלוש שצריך להיות בהן כביכול מרוכזים, אז אולי נשים את זה רגע בצד. אבל בימים שבהם אתה נדרש להיות מאד מרוכז בעבודה, לפני אירועים משפחתיים מאד גדולים, שאתה יודע שחוסר הוויסות הרגשי שלך יכול מאד לשחק תפקיד. כן, שווה אולי לקחת את זה. אבל ביוםבו אתה יודע שבסך הכל אתה מרגיש טוב, אתה נח, אין לך טרדות או דברים שיכוליםלהעלות חרדה, לחץ, מתח, שדורשים ריכוז מאד גבוה, לא בהכרח צריך לטפל. זו באמת בחירה.

איתמר רועי: ד"ר קרין שריר, פסיכיאטרית מומחית, שמחתי לדבר. תודה רבה.

ד"ר קרין שריר: בשמחה.

‍